עבודת שדה: צמחייה מפונטזת
- Dori Ben-Alon
- 19 בינו׳
- זמן קריאה 6 דקות
טקסט פרשני על התערוכה "עבודת שדה" של האמנית מיטל כץ מינרבו באוצרות דרורית גור אריה במוזיאון רמת גם לאמנות. פורסם ב"ערב רב", 19.1.2026.
השנה היא 2025 ובמוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן עולה תערוכה שעוסקת בחוות העלמות, אולי המיתוס הציוני־פמיניסטי החשוב ביותר, אם לא היחיד, בציבוריות הישראלית. בעולם מחרימים אמנים ישראלים, ונדמה שגם בשיח הפנימי הסיפור הציוני ספג מהלומות קשות. העיסוק במיתוס ציוני בעת הזאת הוא מהלך אמיץ שצריך לרדת לשורשו. התערוכה היא פרי חמש שנות עבודה של האמנית מיטל כץ מינרבו, לצד מחקר אוצרותי־היסטורי מעמיק של האוצרת דרורית גור אריה, תוך שיתוף פעולה של השתיים עם חוקרות והיסטוריוניות ותוך למידה מתמדת ממומחיות מתחומים שונים, כמו בוטניקה ומלאכת קליעת ראטן. לנשים רבות הייתה נגיעה בתערוכה הזו, שעוסקת בתפר שבין עבודה נשית למלאכה נשית, בין האדם לטבע, בין המובן מאליו למה שיש להיאבק עליו, וכמובן, איך לא, בין האישי לפוליטי.
בשיחה עם כץ מינרבו היא מספרת על ההיכרות שלה עם סיפור חוות העלמות ועל תחושת החיבור עם הנשים הללו: מהגרות צעירות שהגיעו לארץ חדשה עם אקלים אחר, בכל המובנים, והתמודדו עם הקשיים שעמדו בפניהן. הצורך להוכיח את עצמן, לא לבשל, לכבס ולנקות אחרי הגברים אלא להיות חלוצות וחקלאיות בעלות ידע בוטני מעמיק הפועלות מתוך חזון ותחושת שליחות, נגע בעצב חשוף אצל כץ מינרבו, שהתחברה אל החלוצות לא מתוך הדימוי הצברי שלהן אלא דווקא בשל המהגרות שהיו. הצורך להתאים את ה”טבע” שלך, שנוצר על אדמה אחת, לתנאי המחיה של המרחב החדש, לצד הקשיים הייחודיים שחוות נשים מהגרות, הם שעומדים בגרעין העשייה של כץ מינרבו לאורך השנים, והם החוט המחבר בינה לבין אותן עלמות מהחווה.
אבל כץ מינרבו עצמה אינה עלמה אירופית מגליציה, אלא ילידת ישראל שמשפחתה היגרה בילדותה לוונצואלה והיא שבה ארצה בגיל 21, והביאה איתה תפיסות אחרות של חיבור לטבע ולאדמה. בעבודותיה באות לידי ביטוי השפעות תרבותיות־מיסטיות ואסתטיקה פסיכדלית, ורבים מהנושאים והדימויים שבהן מושפעים מתרבות פופולרית ומקולנוע, בין היתר ממדע בדיוני ומסרטים עתידניים. דרך מדיומים שונים, בהם רישום, ציור, פיסול, טקסטיל, קולאז’, וידאו, פרפורמנס ומיצב, חקרה כץ מינרבו סביבות בוטניות כמרחבי ביטוי וכבתי גידול, ובמרכז עבודתה עומדים באופן עקבי מדע הבוטניקה ומלאכת הגינון. גינון כמעשה יצירה, כעיסוק וכמלאכה, וגם כמטאפורה למרחב של עקירה ושתילה שפעולת ההשתרשות התקינה היא מושאו ויעדו. בניגוד למושג החקלאות, שקשור גם הוא בעבודת האדמה אך מחובר גם לתפוקה מירבית ורחבת היקף, מרחבי ענק ומיכון מתקדם, ומטרתו הזנה ופרנסה, הגינון מתנהל במרחב חקלאי בקנה מידה אנושי, פרטי. הגינה היא מרחב אינטימי, שמבטא חיבור אישי לאדמה שאין לו בהכרח מטרות רווחיות או תזונתיות קונקרטיות.
המחשבה על קשר בין החלוצות האירופאיות מתחילת המאה ה־20 לאמנית ישראלית מוונצואלה שחוקרת בוטניקה בדיונית אולי נשמע משונה, אבל אם יורדים לעומקם של דברים רואים כי על אף שינויי הצורות והביטויים, אקו־פמיניזם ואוונגרדיות עוברים כחוט השני בין העבודות, ויוצרים ביניהן חיבור איתן. כמהגרת בעצמה, כץ מינרבו הציגה בעבודתה את השאלות “מה הטבע שלך?” ו”איפה הגן שלך?” כשאלות יסוד של זהות הנובעות מחיבור לאדמה.
העיסוק באדמה הוא תמה מרכזית באמנות הישראלית, כזו שנובעים ממנה דילמות פוליטיות, הקשרים היסטוריים וזיכרונות קולקטיביים מורכבים. רבים מהאמנים שעסקו באדמה ובחקלאות ביצירתם היו גברים, ולא בכדי. הקשר לאדמה באמנות המקומית מסומן לרוב באמצעות מחוות גדולות בהיקפן ובעוצמתן. בעצם הבקשה של כץ מינרבו לעסוק בגן ולא בשדה, בבוטניקה ולא בחקלאות, בא לידי ביטוי הקשר השונה שלה לטבע, שמקורו בדרך כלל מיסטי יותר משהוא היסטורי או אידאולוגי. הקשר האינטימי עם האדמה שמציעה כץ מינרבו הוא חלק מזרם שצובר תאוצה בעשורים האחרונים, של אקו־פמיניזם, חיבור בין סוגיות מגדריות לסוגיות סביבתיות והבנה של הקשר ביניהם. הפרויקט הנוכחי, “עבודת שדה”, לוקח את העיסוק בקשרים בין טבע ומגדר שלב אחד קדימה כשכץ מינרבו מקימה מפעל קטן ןנשי לייצור צמחי ראטן.
בתערוכה מוצגים שני גופי עבודות משמעותיים. הראשון הוא גן צמחים עשויים ראטן, שיצרה כץ מינרבו בעזרת צוות קולעות שאותן הכשירה בעצמה. הגן מורכב מצמחים בגדלים שונים: שרכים קטנים לצד עצים דמויי דקל גדולים ממידת אדם. הגן עוצב לפי עקרונות של תכנון ועיצוב נוף, תוך חיבור בין גדלים, צורות ותנועה לכדי קומפוזיציה סגורה שהמבקרים בתערוכה יכולים להקיף מבחוץ אך גם להיכנס לתוכה ולהתערבב בה. הראטן, חומר אורגני דק וגמיש שמקורו בצמח ממשפחת הדקלים ומשמש לבניית רהיטים קלי משקל, נקלע בעבודה סיזיפית תוך יצירת מבנים בעלי נפח שמזכירים צמחייה, אך לא בהכרח מחקים צמח מסוים בטבע. מעין צמחייה מפונטזת, בדיונית, שנובעת מתכונות החומר, מעבודת הצוות, מתהליכי הקליעה ומהשפעות סביבתיות כמו לחות ויובש.
במפעל צמחי הראטן עבדו קולעות ללא ידע קודם בתחום, וכץ מינרבו הכשירה אותן כמו בחוות ההכשרה האירופאיות שהכשירו את היהודים בגלות לעבודת האדמה בארץ ישראל. כך הגן הלך ונבנה במשך שעות של עבודה משותפת של קבוצת נשים צעירות. מלאכת הקליעה של צמחיית הגן ארכה זמן רב והצריכה לא מעט שטח אחסון. כדי שתוכל להמשיך לעבוד, הצטרפה כץ מינרבו לפרויקט של עיריית תל אביב שנקרא “כיתת אמן”, במסגרתו קיבלה סטודיו בבית ספר בתמורה להעברת שיעורים לתלמידים. התהליך, שהתחיל מצורך, הפך לרובד נוסף של קשר אל מיתוס העלמות, כשהגן הלך וצמח בתוך המוסד החינוכי והילדים זכו לעקוב אחר התפתחותו ולראות אותו כחלק ממרחב בית הספר שלהם.
הקשר ההדוק בין חינוך ליצירה אינו מקרי – כץ מינרבו עצמה עסקה בהוראת אמנות לאורך כל שנות פעילותה – ובפרויקט זה הוא בא לידי ביטוי הן כפרקטיקה יצירתית והן כמרחב ההיווצרות של העבודה המרכזית בתערוכה. כמורה ומרצה, שאפילו לקחה חלק בפרויקט חינוכי במסגרת החממה של אביטל גבע בקיבוץ עין שמר, היא מחברת בין פעולת החינוך לאמנות לפעולת הכשרת הלבבות הציונית, בין למידת מלאכות נשיות כמו קליעת ראטן לבין למידת בוטניקה וחקלאות שהתרחשה בחוות ההכשרה.
לצד גן צמחי הראטן שהקימה כץ מינרבו במרכז הגלריה התחתונה במוזיאון רמת גן לאמנות ניצב גוף העבודות השני של התערוכה: סדרת רישומים עדינים ומדויקים של צמחי הראטן, ששואבים השראה ממסורת הרישום הבוטני אך מוסיפים לצמחייה החד גונית צבעי ירוק, ורוד וסגול בוהקים, שמדגישים את החייזריות של הצמחים ומשווים להם מראה זרחני, כאילו עמדו תחת תאורה אולטרה־סגולה. הרישומים עוקבים אחר פיתולי הקליעה של הראטן, ומעבר להדגמת יכולות רישום מרשימות, הם מנכיחים משהו מהפעולה הפיזית שהתרחשה בעת קליעת הצמחים. ההתחקות של צבעי העיפרון אחר פיתוליו של הראטן, אחר הכניסות והיציאות שלו, היא פעולת רישום שמצריכה תנועה גופנית שהיא זכר לתנועת הליפוף המקורית. כדי לצייר ראטן צריך לקלוע את אניציו זה בזה. וכאן נחשפת אחת מגדולותיה של התערוכה: פעולת הקליעה מחליפה את פעולת הגינון, פעולת האיור מחליפה את פעולת הגידול. מלבד ההתמרה של הבוטניקה לכדי עיסוק בחומר, שורש העיסוק נותר בהצמחה ובגידול, שבאים לידי ביטוי גם בפעולות החינוך.
במשך שנים עסקה כץ מינרבו בדמותו של איש הקקטוס: הצמח הדרום אמריקאי, שדומה לצבר בנראותו אך רחוק ממנו במהותו. בתערוכה זו היא פושטת את דמותו של איש הקקטוס ולובשת את דמותן של העלמות מהחווה. היא מדגימה את הדמיון והשוני ומדגישה את ההגירה על פני המקומיות, את העבודה הקשה שמצריכה ההשתקעות ואת חוסר היכולת להצמיח שורשים בגלריה, לצד הלמידה כיצד להתייצב על קרקע חדשה. ממש כמו הצמחים הגבוהים והחסונים שיצרה, העשויים ראטן עדין וחלול אך עמידים בשל קליעתם אחד לתוך השני בתהליך איטי ובמלאכת מחשבת אינסופית.
סדרת הרישומים תלויה על קירות חלל הגלריה כמעטפת לגן צמחי הראטן שבמרכזה. לצד הרישומים, הנדמים כרישומים בוטניים במגדירי צמחים ואנציקלופדיות, תלויים טקסטים המשלימים את הדימוי הלקסיקלי, ובהם מסופר על אודות הנשים שלקחו חלק במפעל החקלאות הציוני, בעיקר במסגרת חוות העלמות בכנרת אך לא רק. הכרטיסיות תלויות לצד קבוצת רישומים, כמו מקדישות כל צמח לדמות נשית אחרת. את המחקר ערכה אוצרת התערוכה, דרורית גור אריה, והוא מצטרף למהלך רווח בשנים האחרונות של הנכחת סיפוריהן של נשים משמעותיות שלא נכנסו לספרי ההיסטוריה ונשכחו. הן מסודרות על הקירות בסדר אלפביתי, סדרתי, מעין לקסיקון של חלוצות, מהגרות שמבקשות להצמיח מהאדמה הזרה והחדשה גם כלכלה ופרנסה אבל גם משמעות, ואולי אפילו בריאה של סדר חדש לחברה חדשה.
לצד שני גופי העבודות הללו משולבת בתערוכה גם עבודת סאונד שיצר המוזיקאי בניה רכס: קולות נשיים בוקעים מבין צמחי הגינה וקוראים קטעי עדות של החלוצות, ומוסיפים לשיטוט בגן מדיום של חוויה חושית. האוצרת דרורית גור אריה מספרת על תהליך המחקר הארוך והמקיף, במסגרתו נאספו ציטוטים של אותן עולות־מהגרות צעירות, שמספרות על הקושי לשלב עבודה ואימהות, על היחסים המורכבים עם הגברים שלא העריכו אותן ובזו לנסיונותיהן להקים חווה נשית, מזג האוויר הקשה והעבודה הגופנית המאומצת. קול נשי שבוקע מהאדמה משתף: “החזקתי בידי שתיל קטן, אולם בעיני רוחי ראיתי יערות שיצמחו ברחבי ארצנו”. נזעקת ממנו תחושת שליחות אדירה, אבל גם תשוקה גדולה לגדל דבר שעתיד להיות גדול ממידת האדם שטיפח אותו. דחיפותו של השינוי הרדיקלי עולה מציטוט נוסף של חלוצה שמצהירה: “ההפלגה בים הגדול כשהיא לעצמה והישיבה על חופו המזרחי, מבלי שינוי יסודי באופן חיינו, אינם מוציאים אותנו מן הגלות”. הצורך להתנער מהזהות הישנה של היהודי הפסיבי ולעטות את האקטיביות של היהודי החדש חברה לרעיונות הסוציאליסטיים על העולם החדש, והחלוצות פינטזו על חיים אחרים שבהם יהיו עצמאיות כלכלית ושוות ערך לגברים, לא מתוך תחרות אלא מתוך חזון: “נשים אינן צריכות לנסות להשתוות לגברים בעבודה שאינה מותאמת ליכולתן, אלא לפתח ענפים חקלאיים שבהם יש להן יתרון”.
עבודת הסאונד עוצבה כך שתנכיח את קולן של הנשים ובה בעת תרמוז על רובד מדע־בדיוני שקיים בה. ההשראה לעיצוב הסאונד הגיעה מסרטים עתידניים, ולא במקרה. גם אם במבט ראשון ניתן להבין את התערוכה כעוסקת באירוע היסטורי, דמויות היסטוריות, רגע שנטוע בעבר, יש בעבודות כוונת עומק לשאול שאלות על העתיד. בתקופה שבה אמניות כמו ג’ודי שיקגו ויעל ברתנא שואלות “מה היה קורה אילו נשים היו שולטות בעולם?” מציעה תערוכתה של כץ מינרבו להחזיר להיסטוריה את מה שנשכח ממנה ולבנות מתוכה את העתיד. לא בהכרח מתוך שינוי רדיקלי במציאות, אלא פשוט מתוך שינוי בתפיסה שלה אצלנו. לא מתוך שליטה כוחנית באחר אלא מתוך חינוך והכשרה, טיפוח והצמחה. מתוך פרקטיקה נשית שרואה באדמה מקום לחיבור ולא אובייקט לכיבוש, ומבקשת לברוא צורות טבעיות חדשות, מדומיינות, מתוך כבוד לקיים ואהבה גדולה כלפיו.
תגובות